מבטו של נתן מאיר בעלה של דפנה מאיר חובה קריאה (המלצה - לא להעביר)

ההסבר:

המכתב הזה הוא מעשה נבלה וניצול ציני של אסון. האנשים שהם לכאורה בצד הפוליטי של נתן מאיר אפילו לא המתינו לסיום השבעה על אשתו.

לאחר הרצח של אשתו אמר נתן מאיר "אנחנו לא מקללים ערבים. אנחנו לא אנשים ששונאים". לא יכול להיות שהוא אמר או כתב את דברי השנאה האלה.

עדכון: את הסיפור כתב אדם המזדהה בפייסבוק בשם "דוד חגולי" (לא יודע אם זה שמו האמיתי). לאחר שקיבל תגובות קשות על הסיפור, הוא מחק אותו מדף הפייסבוק שלו. בהסבר על המחיקה הוא כתב:

- מה יש לו להיעלב? זה בסך הכל סיפור על הרצח המזעזע, שנכתב כדי להמחיש את גודל הצער, ולהעביר מסר!
נכון, אבל יש כאלה שחושבים שזה סיפור אמיתי. וזאת למרות העריכה שעשיתי לסיפור, וכתבתי שאני כתבתי את הסיפור, מנקודת מבטו של הבעל השכול.
הבעיה היא שיש אנשים שמעתיקים סיפורים שלי, לא נותנים לי קרדיט, וכך זה יוצר מצב כזה שבו אנשים קוראים את הסיפור שלי שכתבתי מנקודת מבט מסויימת, ומוסיפים לו כותרת שהסיפור נכתב ע״י אותו אדם שהסיפור מתואר מנקודת המבט שלו, ומטעים אנשים.
הסיפור מנקודת מבטו של בעלה של דפנה מאיר ז״ל למשל, נשלח לקבוצות בוואטספ תחת הכותרת: ״הפוסט שכתב בעלה של הנרצחת״.
והטעה עשרות (אם לא מאות) אנשים.
בכל מקרה, הסיבה לכך שמחקתי את הסיפור היא בגלל שאולי בעלה של דפנה מאיר ז״ל ייפגע ממנו (למרות שלדעתי האישית - אין ממה להיפגע. אם אני חס וחלילה הייתי נמצא בסיטואציה כזו - יכול מאוד להיות שמרוב צער וכעס הייתי פועל בצורה כזו.), ופגיעה באדם, לא שווה את הכמה מאות או אלפי הלייקים, קל וחומר שהאדם הזה הוא אדם שכול, לא שווה לקחת את הסיכון - וזו הסיבה שמחקתי את הסיפור.

המקור:

חזרתי לבית שלי, הוא היה מוקף בניידות משטרה ואמבולנסים, ״אלוקים, תעשה שהכל יהיה בסדר עם המשפחה שלי״ מילמלתי שוב ושוב תפילה שקטה, אבל ככל שהתקרבתי יותר - הבנתי שקרה האסון שממנו חששתי.

כשנכנסתי לבית, ראיתי את אישתי מדממת כשהצוות הרפואי נמצא סביבה אך לא מטפל בה, ׳יכולה להיות לכך רק סיבה אחת - היא כבר מתה׳.

הבנתי לפני שהתעלפתי.

*

יצאתי מהעבודה ונסעתי לכיוון הבית שלי, הפעלתי את הרדיו, ונהנתי מהמוזיקה האיכותית, תוך כדי נהיגה זהירה ומהירה.

לפתע השירים הפסיקו, והשדרן דיווח ידיעה קצרה, ״פיגוע התרחש כעת ביישוב עותניאל, כרגע לא ידוע לנו על נפגעים, נחזור עם עוד פרטים בהמשך״, הידיעה הזו גרמה ללב שלי לדפוק במהירות.

׳למה?׳ כי אני גר בעותניאל, ואישתי והילדים שלי בבית.

התקשרתי לאישתי - אבל היא לא ענתה.

שלחתי לה הודעה, ״היי מאמי, שמעתי עכשיו ברדיו על הפיגוע שהתרחש ביישוב ואני דואג, בבקשה תעני לי״, אבל שוב היא סיננה.

הייתי במרחק של דקות ספורות מהיישוב, הגברתי את המהירות. כן, בדרך כלל אני נהג זהיר, אבל הפעם, הרשתי לעצמי לחרוג מכללי הבטיחות הנוקשים שהחוק דורש.

דאגתי.

הגעתי כעבור שתיים וחצי דקות, נכנסתי לעותניאל, ראיתי אמבולנסים ומשטרות, ״אלוקים בבקשה תעשה שרק המחבל נהרג״ התפללתי בתחנונים, המשכתי לנסוע, למה הניידות עוצרות ליד הבית שלי? מה ההתקהלות שם? שם תפסו את המחבל? ו׳אולי...אולי קרה משהו לאחד מבני המשפחה שלי?׳ פתאום רצה לי בראש מחשבה מפחידה.

״אלוקים, בבקשה תעשה שרק המחבל נהרג, ואף-אחד אחר לא נפגע, בבקשה ממך!״ התפללתי בלחש, ואז ירדתי מהאוטו.

ההתקהלות ליד הבית שלי הייתה צפופה, נאלצתי לדחוף אנשים, אנשים שברגע שהם ראו אותי הם זזו ביראת כבוד. ׳זה רק בגלל שזו הכניסה לבית שלי, או שיש סיבה נוספת לכך?׳ חשבתי לעצמי, ומהר מאוד קיבלתי תשובה.

הצלחתי להשתחל בין כל השוטרים ותושבי היישוב, ופתאום שמתי לב שלא מדובר בכניסה של הבית שלי, או בחצר שלו...מדובר על הבית שלי בעצמו!

׳המחבל היה בתוך הבית שלי? למה אף-אחד לא מדבר איתי? קרה משהו לאחד מבני המשפחה שלי?׳ חשבתי במהירות תוך כדי ריצה(הליכה בין עשרות אנשים תוך כדי דחיפות כמעט אלימות), נכנסתי לבית שלי, ואז ראיתי את המחזה המזעזע ביותר שאדם יכול לראות.

ראיתי את אישתי האהובה מתבוססת בדמה, כשסכין המרצח נעוצה בתוכה.

הצוות הרפואי נמצא בסביבתה, אך לא מטפל בה, ׳יכולה להיות לכך רק סיבה אחת - היא כבר מתה׳.

הבנתי לפני שהתעלפתי.

*

התעוררתי רטוב כולי, מעלי היה רופא,

הוא היה עם חצי בקבוק מים ביד, ועיסה לי קלות את הרקות.

״אני בסדר״, אמרתי לו בחולשה, הוא הינהן והירפה ממני.

בכיתי.

כן אני גבר, אני בדרך כלל לא בוכה, אבל הפעם בכיתי כמו תינוק.

בן עוולה לקח לי את הדבר הכי יקר לי בעולם - את אישתי. איך אני אוכל להמשיך לחיות בלעדיה? בכיתי על הגופה החמה שלה.

״אבא!״ הבת שלי בת ה-17 חיבקה אותי מאחורה תוך כדי בכי.

״אבא, אמא נלחמה במחבל, אמא לא ויתרה למרות שהיא יותר חלשה פיזית כי היא אישה, היא נלחמה כמו לביאה שמגנה על הגורים שלה, היא נלחמה למרות שהיא הייתה פצועה, היא הצילה את החיים שלנו, הילדים שלה - במותה.

אמא הייתה גיבורה אבא!״ סיפרה לי הבת שלי בדמעות תוך כדי יבבות בכי בלתי נשלטות.

הדמעות טיפטפו מהעיניים שלי כמו גשם, ״אלוקים, למה אתה תמיד לוקח אליך את הטובים ביותר?״ צעקתי לכיוון השמיים.

״אולי בגלל שהם לא אנשים, הם מלאכים, ומקומם של המלאכים הוא בשמיים?״ ענתה לי הבת שלי בשאלה.

אולי.

*

״איפה נמצאת הגופה של המחבל? אני רוצה לראות את החיית אדם הזו!״ אמרתי לאחד השוטרים.

״הוא אממ...הוא ברח.״ הוא ענה לי אחרי גימגום מתמשך.

״מה זאת אומרת ברח? הוא חיי?!? ועוד חופשי??״ צעקתי עליו למרות שאני יודע שזו לא אשמתו.

השוטר מילמל משהו על כך שזה לא תלוי בו, והמחבל כנראה עדיין בסביבה, והם ימצאו אותו בקרוב.

״כן בטח...בדיוק כמו המחבל מדיזנגוף, לקח לכם שבוע למצוא אותו!״ עניתי לו בהתרסה, הוא לא ענה לי - הוא שתק.

*

עליתי לקומה השניה, פתחתי את הכספת בחדר שינה, והוצאתי משם את שני האקדחים שלי.

״אבא, מה אתה עושה?״ זו הייתה ביתי בת ה-17.

״אני הולך לעשות פיגוע אצל הערבים, אני הולך לעשות פיגוע כדי שהם יבינו שלא שווה להם לעשות פיגוע אצל יהודים. אני הולך לעשות להם פיגוע כדי שהם ירגישו הם מה שאני מרגיש, שירגישו הם מה זה לאבד אדם קרוב, אני הולך להפוך לברוך גולדשטיין 2!״ אמרתי לה כשמקולי מדברת הנקמה.

״לא אבא, אל תעשה את זה!״ היא בכתה.

״למה שאני לא אעשה את זה? תני לי סיבה אחת טובה, ואני אוותר.״ אמרתי לה.

״יש לי בשבילך יותר מסיבה אחת, יש לי בשבילך 6 סיבות למה אתה לא צריך לעשות את זה, ואני אחת מהן. אבא, אנחנו הילדים שלך, היום הפכנו ליתומים מאמא, אנחנו לא יכולים להיות גם יתומים מאבא.

אבא, בבקשה ממך, אל תעשה את זה!״ היא בכתה.

״את צודקת. ״ אמרתי בלחש, והכנסתי את האקדחים בחזרה לכספת.

״אמא שלך מסתכלת עלייך מלמעלה, והיא גאה בך.״ אמרתי לה, חיבקתי אותה, שנינו בכינו, והדמעות שלנו התערבבו לקוקטייל של דמעות כאב.

״אלוקים, עד מתי בניך ימשיכו לסבול?״

*

הסיבה לכך שיש כל-כך הרבה פיגועים, היא שהמחבלים לא נענשים בצורה חמורה מספיק בשביל להרתיע אותם מלבצע פיגועים.

אם הם נתפסים בחיים - יש להם כלא של 5 כוכבים, ארוחות שחיתות, תואר אוניברסיטאי, משכורות גדולות מהרשות הערבית, וכבוד אינסופי בזמן השיחרור.

אם הם מתים - (הם מאמינים בחארטה הזו ש)הם מקבלים 72 בתולות בשמיים.

בשני המקרים - אין להם מה להפסיד, אבל יש להם הרבה מה להרוויח.

כדי למנוע פיגועים, אנחנו צריכים לגרום לכך שלמחבלים לא יהיה שווה לבצע פיגועים.

איך נעשה את זה?

1. אז קודם כל, כלא ללא שום הטבות, אלא להיפך, ייסורים.

למחבל מגיע שייעשו גהינום עוד בעולם הזה, זה ירתיע את הערבים להפוך למחבלים ברגע שהם ייראו כמה מחבלים סובלים.

2. לאסור על כל בני-משפחות המחבלים להיכנס לארץ - המשפחה המורחבת.

זה יגרום לכך שאם מחבל יירצה לבצע פיגוע, המשפחה שלו תמנע זאת ממנו, אולי אפילו ע״י כך שהם יירצחו אותו.

וכך נרוויח רווח כפול.

*

אם זה ימנע פיגועים, אז למה לא עשו את זה?

כי האנשים שיושבים בממשלה מקבלים המון התנגדויות מהעם למהלכים כאלה. לא קשה לנחש ממי - מאותם שמאלנים ׳יפי נפש׳ שדואגים לזכויות האדם של המחבלים - חיות האדם.

אז מה צריך לעשות?

צריך לעשות רעש ציבורי, לא לוותר, לעשות הפגנות כדי לגרום לסנקציות על המחבלים.

*

אתמול חזרתי הביתה, וראיתי את אישתי מוטלת ללא רוח חיים.

אתמול זה קרה לי, אבל מחר, מחר זה יכול לקרות גם לך...

מחר את/ה יכול לחזור הביתה, ופתאום לגלות שהאדם הכי קרוב אליך נרצח ע״י מחבל (חס וחלילה).

גם אני חשבתי פעם שזה תרחיש דמיוני, אבל אם התרחיש הדמיוני הזה קרה לי, הוא עלול לקרות גם לך!

אלא אם כן...נעשה שינוי.

אז מה אתם אומרים, תשבו בשקט, עם קצת כאב בלב, ואולי אפילו תמחו איזו דמעה סוררת...ומחר זה ייקרה למישהו אחר, אולי לכם?

או שנעשה כולנו שינוי בגישת הממשלה, ונגרום לכך שלמחבלים לא יהיה שווה לבצע פיגועים?

אני בעד ביצוע סנקציות על המחבלים.

‫#‏גם_אני__בעד_מוות_בייסורים_למחבלים.