מחוננת, ביטרבלו – ספר מזעזע מסתתר בין הספרים של הילדים שלכם (המלצה - לכאן ולכאן)

ההסבר:

אני מניח שהציטוטים מהספר אמיתיים.

כותבת ההודעה חותמת אותה עם האזהרה - "תשמרו על הילדים שלכם."

האם צריך לשמור על הילדים מפני הספרים האלה?

השורה התחתונה: יש הבדל בין ספרים לילדים וספרים לנוער. כדאי שמוכרות'ים בחנויות וספרניות'ים יבדילו ביניהם. לא נורא שנוער ייחשפו לתכנים קשים אבל מומלץ שהורים יידעו מה הילדים שלהם קוראים וישוחחו איתם על כך.

שאלתי את גילי בר-הלל, המתרגמת של ספרי הארי פוטר, מוציאה לאור של ספרי ילדים ונוער בהוצאת עוץ ומומחית לנושא וזו תשובה:

זאת שאלה פילוסופית.

בהחלט רצוי שהורים ידעו מה התכנים שהילדים שלהם קוראים.

הבעיה היא כשמתייחסים להפרדה בין ספרות ילדים ונוער וספרות מבוגרים כמין מדרגה מוחלטת - כאילו בצד אחד הכול מתוק ויפה, בצד השני מרוכז כל מה שקשה ואלים. ואז מניחים שאם זה משווק לילדים זה אוטומטית חף מתכנים כאלה. אבל למעשה המעבר הוא הדרגתי, כך שתכנים קשים מתחילים גם בספרות נוער.

ילדים נחשפים לתכנים קשים מאוד בטלוויזיה ובקולנוע, ואנחנו כאילו בסדר עם זה.

אני כן חושבת שהדוגמה הספציפית הזאת קיצונית. קשה לי לחשוב על ספר נוער שהולך רחוק עד כדי כך אבל יש ויש בספרות הפופולרית והיפה תיאורים קשים לא פחות.

לגבי הפניית הזרקור לספר ספציפי, זה אכן יכול לעורר היסטריה, אבל באופן כללי אני תומכת בתפישה שכדאי שהורים ידעו מה יש בספרים שהילדים שלהם קוראים וגם ידעו שזה לא סוף העולם אם קראו את זה.

יכול להיות אפילו להפך: אחרי שקוראים דבר כזה, אולי מבינים קצת יותר למה עכשיו בחדשות מזועזעים מזה שיש אנשים שמחפשים ״לארח״ רק פליטות נשים מאוקראינה, דבר שהורים כנראה לא ישוחחו עליו, אם הם חושבים שהילדים תמימים ופגיעים.

זה לא שחור ולבן. גם אני הייתי מעדיפה שילדות בנות עשר לא יקראו על אנשים ששואבים הנאה מינית ממעשי זוועה, ועוד בפירוט, אבל בגיל חמש עשרה זה פחות מדאיג אותי.

בגיל שמונה עשרה אנחנו כבר שמים להם ביד כלי הרג ומלמדים אותם להשתמש בהם. ראוי שקצת לפני זה ניתן להם את המקום לעבד מחשבות על מה זה אומר, להרוג אנשים. מה זה אומר להחזיק בכוח הבלעדי להרוג אנשים.

אני לא אומרת ״רוצו לקרוא את ביטרבלו״. המשפטים שצוטטו בהחלט מרתיעים אותי אישית, אבל כן לחשוב על זה שספרים הם מעבדה לרעיונות, ואת הרעיונות הקשים יותר עדיף אולי לפגוש במעבדה לפני שפוגשים במציאות.

ומה בעצם החשש, שקריאת הפסקאות הללו תעורר אצל הילדים ריגוש מיני מאונס?

ומהצד המקצועי שלי: זאת הסיבה שאני כל כך מתרעמת מגילויים של הסטריאוטיפ הזה, שכל ז׳אנר הפנטזיה הוא ילדותי ומתאים לילדים. במו עיני ראיתי מוכר בסטימצקי ממליץ לילדה בת עשר על משחקי הכס ועל ״זה״ של סטיבן קינג.

בקיצור: לא כל ספר פנטזיה הוא ילדותי או מתאים לנוער ולא כל מה שמתאים לנוער מתאים לילדים.

עדיף שהורים ידעו מה הילדים הצעירים שלהם קוראים. רצוי גם שייתנו לבני הנוער הבוגרים יותר ספייס משלהם לחשוב, לעבד, לפתח מצפן מוסרי במעבדה של רעיונות לפני שהם נדרשים לפעול במציאות.

המקור:

אזהרה.
ספר מזעזע מסתתר בין הספרים של הילדים שלכם.

קוראים לי חמוטל, ואני מכירה את הספרים שהילדים שלכם קוראים.

מכירה היטב.

לא היכרות כזו של שלום שלום, מה שלומכם, אלא היכרות לעומק, של לפני ולפנים.

איך זה יכול להיות?
כי אני קוראת את הספרים שילדיכם קוראים, מהעמוד הראשון ועד העמוד האחרון.
לא בגלל הילדים. בגללי.
זה מה שאני אוהבת לקרוא.

לפעמים אני מוצאת אוצרות של ממש, לפעמים ספרים בינוניים, ולפעמים אני מוצאת את עצמי מצומררת.

מצומררת מזה שאתם לא יודעים.
מצומררת מזה שהספר מונח לו בתמימות,
לפעמים אפילו במדף ספרי הנוער הצעיר בספרייה שלכם
ואין לכם מושג מה הילד שלכם עומד לקרוא.
למה הוא עומד להיחשף..
אז חשבתי שכדאי שתדעו.

על הספר "מחוננת" שמעתי מכמה בנות צעירות שאהבו את הספר.
קראתי, ואכן הספר כתוב היטב, ומלבד כמה רמזים מעורפלים על מלך מרושע ואכזר שאהב ילדות קטנות, עושה חשק להמשיך לספר הבא בסדרה,

מה שהופך את העניין לחמור עוד יותר, כי הילדים שלנו יקראו את הספר הראשון, ימשיכו בהתלהבות לספר השני, ואז יגיעו אל הספר השלישי..
שבו הם יקראו קטעים כפי שאצטט להלן.

לא הייתי כותבת דברים אלו, אילמלא הייתי יודעת, שאתם רואים את הכריכה הילדותית והתמימה, אתם רואים את סימון ה"נ" המעיד שזהו ספר לנוער, ואף לילדים.

אבל אתם לא רואים את המלך האיום שאהב ילדות קטנות.
תתכוננו.

עמוד 430 -
"ילדות קטנות מושלמות עוד יותר כשהן מדממות.
הן מנחמות אותי כל כך כשכל הניסויים שלי משתבשים…
אין לי אספקה בלתי מוגבלת של לוחמות מחוננות, ומרתיח אותי שעלי לבזבז אותן בצורה כזו.
המרפאים שלי אומרים שהסיבה היא אובדן דם.
הם אומרים שלא אבצע יותר מדי ניסויים בו-זמנית על אדם אחד.
אבל אימרו לי, כשאישה שוכבת על השולחן בכל מושלמותה, כיצד אני יכול שלא לנסות?"

עמוד 440 -
"תפסיקי," אמר גידון. "פשוט תפסיקי לקרוא. זה פוגע בבריאות שלך".
"אני חושבת שהוא העדיף קורבנות נשים" אמרה ביטרבלו "כי נוסף על שאר הניסויים המטורפים שכפה עליהן לסבול, הוא גם ביצע ניסויים שקשורים בהיריון ובתינוקות"..
"אני חושבת שהוא אנס אותן" אמרה ביטרבלו לבדה, קפואה, חירשת,"את כל מי שהיתה בבית החולים שלו.
אני חושבת שהוא אנס את אמא שלי."

עמוד 437 -
"יש טוהר בספירת הסכינים שלי. לפעמים יש טוהר גם בבית החולים, כשאני מאפשר למטופלים להרגיש את הכאב.
אחדים מהם משמיעים צעקות נפלאות כל כך. זה נשמע כמעט כאילו הדם עצמו צורח. התקרה העגולה והלחות יוצרות אקוסטיקה מצויינת. הקירות נוצצים בשחור. אבל הצרחות מבהילות את האחרים.. השיעורים שלי עם הילדה יהיו כאלה. זה יהיה מושלם עם הילדה."

עמוד 465 -
"אין סליחה על מה שעשיתי. קראת את המילים שלו, לא? את יודעת מה הוא הכריח אותנו לעשות, לא?"
"הוא הכריח אתכם לצפות בהן בזמן שחתך אותן ואנס אותן. זאת לא היתה אשמתכם, ת'יל!"
"לא," הוא אמר ועיניו הולכות ונטרפות "לא, הוא זה שצפה,"
"אנחנו אלה שחתכו אותן ואנסו אותן. ילדים!" הוא הצטעק.
"ילדות קטנות! אני רואה את פניהן!"

"אני הייתי המועדף עליו.. אני הרגשתי בתענוג שלו כשאמר לי להרגיש כך.
אני מרגיש בו כשאני רואה את פניהן!"

זהו.
מקווה שהספיק.

לספר קוראים "ביטרבלו". (השלישי בסדרה שמתחילה ב"מחוננת")
אכן כחול מריר מאד.

אני מכירה ילדות בנות 10 שקראו את הספר הזה.
הוא פשוט היה בספרייה, ממש ליד הספר "נעלי בלט".

תשמרו על הילדים שלכם.