(זה הוא מכתב פומבי המיועד לרותי, לא שמה האמיתי של "המוטרדת הנוקמת". מדי פעם, אני משתמש בלשון רבים נקבה. הכוונה היא כמובן גם לגברים.)

שלום רותי,

השיחות שהיו לי בימים האחרונים עם נשים שמסביבי על המעשה שלך ועל התגובה שלי גרמו לי לחשוב שוב על כל העניין. בכל השיחות עלה מצד הנשים זעם על המעשים שנעשו בהן וכאב שנבע מתחושת חוסר האונים שלהן בהתמודדות עם המצבים האלה.

אני מרגיש שבבהילות שלי להגן על האינטרנט "שלי" שכחתי אותך ועוד הרבה נשים שמדי יום חוות הטרדה מינית. בתגובה הראשונית שלי על המעשה שלך שכחתי את מה שכבר ידעתי על מקומה של האשה בחברה שלנו ואני מתנצל על שפגעתי בך ובאחרות..

במכתב זה אני רוצה להרחיב את עמדתי על כך ששלחת את המכתב והתמונה ועל מעשיהם של אלה שהעבירו אותו הלאה.

אני מחלק את התגובה שלי לשלושה שלבים בתהליך המפגש עם המעשה שלך : להבין, להצדיק ולסייע.

אני מבין את המעשה שלך. אני גבר ולכן יש פחות סיכוי סטטיסטי שאחווה הטרדה מינית מהסוג שאת ונשים אחרות חוות. אני מבין את הנשים שחשו הזדהות עם המעשה שלך והרגישו שאת עשית מעשה שהן היו רוצות לעשות בעצמן. לנקום באיזו שהיא צורה באלו שהטרידו אותן או ניצלו אותן בידיעה שלא יקרה להם כלום. ההבנה היא משהו שקורה בפנים, ברגש.

השלב הבא הוא הצדקה, הבעת הרגש בשיחה עם אחרים – "אני מצדיקה את מה שהיא עשתה". הרבה פעמים אנשים מתקשים להבדיל בין "להבין" ו-"להצדיק". אני פוגש את הקושי הזה לפעמים כשאני מדבר עם אנשים על היחס שלי לפלסטינים. אני (חנן) מבין את המצב שבו הם חיים אבל לא מצדיק את הפיגועים בתוך הערים ומתנגד לתגובה צבאית ישראלית כנקמה על הפיגועים. העמדה "מבין אבל לא מצדיק" היא מורכבת, אך לדעתי זו העמדה המאפשרת התקרבות ופתרון בעיות.

רותי, אני מבין את הצורך שלך "להחזיר" לזה שהטריד אותך ואפילו יכול לראות הצדקה למעשה שלך, אבל אני מתנגד לסיוע לו.

במקרה של המכתב שלך, סיוע פירושו העברת המכתב הלאה, לכל העולם. (בתגובות למאמר באתר מעריב מישהו מאוסטרליה כתב שגם הוא קיבל את המכתב). כפי שכבר כתבתי ואמרתי במקומות אחרים, אני חושב שהפיכת האינטרנט לכיכר העיר שבו יש אפשרות לסקול כל אחד, אפילו אם חטא, היא מעשה רע שאין לסייע לו על ידי זריקת אבן מידי כל מי שעובר בכיכר.

עם התגלגלות המכתב שלך, מישהי שינתה את הכותרת ל"כל הכבוד למי שרשמה את זה- תפיצו לכמה שיותר". למי שחושבות "כל הכבוד" יהיו פחות עכבות להשתמש באימייל לשם נקמה. המכתב והתמונה לא רק סיפרו את הסיפור שלך אלא גם מעודדים נשים לנקום בעזרת האימייל. לזאת, כפי שכבר הבנת, אני מאד מתנגד.

לאינטרנט כמה תכונות, חלקן ייחודיות ובחלקן הכמות הופכת לאיכות.

אחת התכונות הייחודיות של האימייל היא האפשרות לאנונימיות. האנונימיות של האימייל מאפשרת לפגוע בנשים בלי להחשף ולקחת אחריות על הפגיעה. המטריד שלך לא יכול לאתר אותך ולתבוע אותך על השפלתו ברבים. הוא גם לא יכול להתנצל. בהליך המקובל של אכיפת החוק יש גוף מוסכם שבפניו מציגים שני הצדדים את גירסתם. הפצת מכתב אנונימי היא הבעת אי אמון בגופי אכיפת החוק, במקרה שלך, כנראה בצדק. אבל אם יותר ויותר נשים יעקפו את גופי אכיפת החוק וישתמשו באימייל ככלי לאכיפת הצדק שלהן, מה יקרה לגופי אכיפת החוק? מה אם ישתמשו בכלי הזה נגדך?

ככשאלתי ידידה שלי (שהיא תובעת בפרקליטות המדינה) את דעתה על הסיפור היא ענתה לי : "הבעייתיות כאן היא בפער בין המיקרו והמאקרו. במיקרו היא צודקת. במאקרו היא טועה. לא סתם הפקידו בידי המדינה את אכיפת החוק".

תכונות נוספות של האינטרנט הן קלות ומהירות ההפצה. שימי לב כמה מהר העניין התגלגל ולאילו מקומות. תהליך "רגיל" של אכיפת החוק הוא איטי אך מאפשר גם בירור יסודי. הקלות שבה אפשר לפרסם כל דבר באימייל והמהירות שבה מכתב ותמונה עוברים מתא דואר לתא דואר לא מאפשר מחשבה שניה, חרטה ונסיגה. ברגע שלחצת Send העניין יצא משליטתך ואין לך אפשרות להתחרט.

עוד תכונה של האימייל היא הפיזור של המסרים. בניגוד לעיתונים מודפסים ואתרי אינטרנט, מכתבים ותמונות מופצים מתא דואר לתא דואר. לכן, אין אפשרות שתגובה על מכתב תגיע לכל אלו שקיבלו אותו מלכתחילה. ל"מטריד" אין אפשרות שווה לשלוח את התגובה שלו לכל אלה שקיבלו את התמונה והמכתב שלך. אף אחת לא מחוייבת להעביר הלאה שום דבר, ואפילו אם קיבלה את המכתב שלך היא לא מחוייבת להעביר הלאה את המכתב של ה"מטריד".

לסיכום

הדיון הציבורי סביב המכתב שלך הבהיר כמה מאפיינים של האימייל שלא תמיד ברורים לכולן. אנחנו נמצאים רק בתחילת הדרך של השימוש באימייל, ואנחנו לא ממש יודעות לאן זה יתפתח. באתר שלי, "לא רלוונטי", אני מנסה לגרום לנשים לחשוב רגע לפני שהן מעבירות הלאה מכתבים. במקרה של המכתב שלך, אני רוצה גם לגרום לנשים לחשוב לפני שהן מחברות את המכתב.