מאת ד"ר דוד צנגן / מעריב

ד"ר צנגן היה רופא החטיבה שפעלה בג'נין , והוא כתב את סיפורו.

בסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי צפיתי בפורום מצומצם, עם מנהלת סינמטק ירושלים, ליה ון ליר, וכמה עיתונאים. בסוף ההקרנה הפרטית הגבתי והצבעתי אחד לאחד על השקרים וחוסר האמיתות. אחת מהנוכחות בהקרנה הגיבה בזעם, "אם אתה לא מקבל את העובדות בסרט, אתה כנראה לא מבין שום דבר, ואיך אתה בכלל יכול להיות רופא?". לרגע שכחתי שאני הייתי בג'נין באפריל האחרון, אז שירתתי כרופא החטיבה המרחבית, ואותה צופה מכובדת ניזונה לכל היותר משמועות. בכרי אורג יחד שקרים וחצאי אמיתות ביד מיומנת כל כך, עד שקשה מאוד שלא להתפתות לתמונה המעוותת שהוא יוצר. לא הצלחתי לשכנע את הנהלת הסינמטק לבטל את ההקרנה. נאמר לי שתמונות הבתים ההרוסים אותנטיות ולכן יש אמת בסרט, וממילא, הסרט יוקרן ברחבי העולם. הוזמנתי בכל זאת להקרנת הבכורה הירושלמית, והגעתי כדי שאוכל להסביר לקהל את עמדתי. להלן כמה מן הנקודות שרציתי להעלות בפני הקהל.

1. מנהל בית החולים של ג'נין, דוקטור אבו ראלי, טוען בסרט כי האגף המערבי של בית החולים הופגז ונהרס וכי צה"ל פגע במתכוון באספקת המים והחשמל של בית החולים. ובכן, אין ולא היה אגף כזה, וממילא שום חלק של בית החולים לא הופגז ולא הופצץ. חיילי צה"ל הקפידו אף שלא להיכנס למתחם, אף שידענו שהוא משמש מקלט לכמה מבוקשים. שמרנו על אספקת מים, חשמל וחמצן לבית החולים לכל אורך הלחימה, וסייענו בהקמת גנרטור חירום לאחר שמערכת החשמל בעיר נפגעה. בכרי עצמו נראה בסרט משוטט במסדרונות השמורים והנקיים של בית החולים, אך לא באגף המופצץ. פגשתי אותו מחוץ לאולם ושאלתי אם ביקר באגף המערבי. תחילה אמר לא, ומיד תיקן, "רגע אתה זוכר זכוכית שנשברה בסרט - זה משם". חשוב לציין שאבו ראלי זה משמש אחד ה"מקורות המוסמכים" לביסוס טענת ה"טבח". בתחילת המבצע התראיין בתחנת הטלוויזיה אל-ג'זירה ודיבר על "אלפי חללים"!...

2. עוד קטע מרשים בסרט הוא ראיון עם תושב ג'נין בן 75, הממרר בבכי ומספר כי הוצא ממיטתו באישון לילה, נורה בידו, ולאחר שלא הצליח לציית לפקודת החיילים לקום, נורה שוב ברגלו. את אותו זקן פגשתי כשהובא אליי לאחר מבצע לטיהור אחד הבתים של חוליות החמאס במחנה הפליטים. הוא אכן נפגע קלות בידו, וסבל משריטה קלה ברגל (בוודאי לא פגיעת כדור). חיילי צה"ל העבירו אותו לתחנה מאובטחת לטיפול בפצועים ושם טופל, בין השאר, על ידי. אחד הרופאים הצבאיים זיהה אצלו אי ספיקת לב. הצענו מיד להעביר אותו לטיפול בבית חולים העמק בעפולה. הוא ביקש להיות מטופל בבית החולים בג'נין, מאחר שאינו שולט בעברית. לאחר שבית החולים סירב לקבל אותו, העברנו אותו לעפולה והוא שהה שלושה ימים במחלקה פנימית לטיפול בבעיית הלב ובאנמיה שממנה סבל כתוצאה ממחלה כרונית אחרת.

3. מרואיין אחר מספר על תינוק שכדור רובה פגע בחזהו, עבר דרך גופו ופער חור בגבו. על פי הסרט התינוק נפטר לאחר שחיילים מנעו את פינויו לבית החולים. גופתו של תינוק כזה לא נמצאה מעולם. יתר על כן, אם באמת היתה פציעה כזאת, ודאי שהיתה קטלנית ופינוי לבית החולים לא היה מציל את חייו. מה שמו של התינוק הזה? לאן נעלמה גופתו?

4. אותו מרואיין מספר גם שבעזרת אצבעו "פתח" לילד דרך נשימה בצוואר לאחר שנפגע. שוב, בדיה מוחלטת. לא ניתן לבצע פעולה כזאת בעזרת אצבע. עוד מספר ה"עד" הזה שטנקים דרסו אנשים חיים שוב ושוב עד למעיכתם המוחלטת - לא היה ולא נברא.

5. הסרט מזכיר קברי אחים שכרה צה"ל להרוגים הפלסטינים. כל הארגונים הבין-לאומיים שחקרו בעניין מסכימים שבג'נין היו 52 הרוגים פלסטינים וכל הגופות נמסרו לפלסטינים לקבורה. בכרי לא טורח אף להציג את מיקומם של אותם קברים לכאורה.

6. בסרט מוזכרים מטוסים ישראליים שהפציצו כביכול את העיר. לא היו כאלה. כדי למנוע נפגעים אזרחיים נעשה שימוש רק באש ממוקדת ממסוקים.

7. עוד יצוין שבכרי לא נוכח בג'נין בעת המבצע והגיע אליה רק שבועיים לאחר סיומו. בתמונות שצילם מוצג מתחם מרכז העיר ההרוס באופן כזה שהוא נדמה גדול בהרבה ממה שהוא באמת, ומקירות הבתים נעלמו תמונות השאהידים וסיסמאות הג'יהאד שמילאו אותם בעת המבצע. הסרט עושה שוב ושוב שימוש מניפולטיבי בתמונות טנקים שצולמו במקומות אחרים ומצמיד אותן באופן מלאכותי לתמונות ילדים פלסטינים. ככלל, מדובר במניפולציה גסה, גם אם עשויה היטב.

בסוף ההקרנה מאות הצופים חלקו לבכרי ולעורך הסרט מחיאות כפיים רמות. בכרי פנה לקהל ושאל אם יש שאלות. הצגתי את עצמי, עליתי לבמה והחלתי למנות באופן סיסטמטי את השקרים ואי הדיוקים שבסרט. תחילה היה רחש בקהל ובהמשך הופיעו קריאות בוז וכוניתי "רוצח", "פושע מלחמה" ועוד. טרם הצלחתי לסיים את הנקודה השנייה ואדם מהקהל עלה באגרסיביות על הבמה וניסה לחטוף לי את המיקרופון מהיד. החלטתי שלא להיגרר לאלימות. הנחתי לו לקחת את המיקרופון וירדתי מהבמה. הופתעתי שרק מעטים בקהל קמו להגנת חופש הדיבור וחופש הבעת הדעה! נדהמתי לראות שהקהל לא היה מוכן לשמוע את העובדות ממי שהיה פיזית במקום. קשה היה לי כאדם, כאב וכרופא לשמוע קריאות של "רוצח" מצד בני עמי. אמרתי שלא רצחתי אף אחד, אך הקריאות התלהטו, שנאה עצומה כוונה לעברי. ליוותה אותי תחושה קשה שלא מרפה ממני. אני לא מצטער שבאתי באותו ערב לסינמטק . אני בטוח שהיו כמה אנשים שבכל זאת שמעו את תמיהותיי והדבר שינה מעט את הרגשתם כלפי ה"עובדות" שבהן צפ

ו. אני בטוח שהיו אנשים אחרים שנדהמו מחוסר הסובלנות שהפגין הקהל, ובכל זאת, קשה לי שאלה היו במיעוט דומם.

הרשו לי אם כן לומר את מה שלא הצלחתי לומר לאחוזי השנאה באותו ערב: אני גאה שהייתי חלק מהכוחות המעולים והמוסריים שפעלו בג'נין, חיילי סדיר ומילואים עם מוטיבציה ורוח לחימה שיצאו להרוס את תשתית הטרור בבירתו. מג'נין הגיעו רבים מהמתאבדים שרצחו ברחובות ערינו זקנים, נשים וילדים. אני גאה שהיינו שם ונלחמנו וגאה גם במוסר הלחימה. המחנה לא הופצץ מהאוויר כדי למנוע פגיעות באזרחים חפים מפשע, ולא נעשה שימוש בארטילריה אף שידענו על אזורים ממוקדים במחנה שבהם מתבצרים המחבלים. החיילים נלחמו במחבלים ובהם בלבד. לפני הריסת בית שממנו נורתה אש תופת לעבר חיילינו, ניתנו כמה אזהרות וניתנה כל אפשרות לצאת ללא פגע. הצוות הרפואי נתן סיוע רפואי לכל פצוע, גם אם היו לו קעקועים של החמאס על ידיו. בשום שלב לא נמנע מאיש סיוע רפואי. לחימה זו , ההרואית מחד והמוסרית מאידך, גבתה מאיתנו מחיר יקר מאוד של טובי לוחמינו ! לא מגיע לנו - אנו שהיינו שם ,לחללים שנפלו שם ,למשפחותיהם ולצה"ל ,שמוחמד בכרי יסית את העולם לרצח ושנאה על גבינו.

לא אני אקבע האם מה שכתוב במכתב זה הוא אמת. יש לי רק נקודה אחת שאני מרגיש חובה להזכיר: למרות הנסיונות החוזרים ונשנים, נסיונות שגבו הרבה קורבנות משני הצדדים, לא "נהרסה תשתית הטרור". לא במבצע זה ולא במבצעים אחרים. "הריסה" היא לא הפתרון למלחמה הנוראית בין הישראלים והפלסטינים.